Hazak VeAmatz - article in Haaretz

Here is some more info on the new sXe hardline band the popped up recently. Article is in hebrew

להקת "חזק ואמץ": בעד טבעונות, נגד סמים

להקת "חזק ואמץ" משלבת מחאה נגד עוולות תעשיית המזון עם צרחות ודיסטורשן. עם צאת אלבומה, מסביר הסולן סנטיאגו גומז איך הם מחברים בין פאנק לפעילות למען זכויות בעלי חיים • האזינו לאלבום הבכורה

• משה קוטנר
• 28.01.2014
• 10:00

הרבה דברים השתנו בשני העשורים האחרונים בגלגוליה השונים של התנועה לזכויות בעלי חיים ובסצינת הפאנק בישראל, אבל דבר אחד לפחות נותר יציב: סנטיאגו גומז, מנהיג הרכב ההארדקור סטרייט אדג’ החדש “חזק ואמץ”. גומז, בן 39, העובד כמעצב גרפי ב"הארץ", גדל בקיבוץ להבות הבשן בצפון הארץ.

כשהוא מדבר על האווירה שבתוכה התגבשה הזהות האאוטסיידרית שלו בסוף שנות ה-80 בצפון הארץ, הוא מתאר שכבות עמוקות של בידוד תרבותי שהתקיים במקומות נידחים לפני עידן האינטרנט. “להיות פאנקיסט בקיבוץ קטן ליד קרית שמונה, כמו אסטריקס בכפר הקטן שלו, אתה יודע, מוקף בלגיונות הרומאים, מסביב יהום הסער כזה”. השנה היתה 1991 כשלהקתו של גומז ואחיו פדריקו, “נכי נאצה”, החלה להופיע. סצינת הפאנק המקומית של אותם ימים היתה זעירה וכללה להקות ספורות, אבל בהשראת להקות כמו “קוקו בלופ והיתושים”, “סרטן השד” ולהקתו של גומז, שהיתה הסמן הפוליטי־אקטיביסטי של הסצינה, הופיעו תוך זמן קצר עשרות להקות חדשות שיצרו התפוצצות פאנק ישראלית קטנה בת"א, ירושלים וחיפה.

במקביל ל”נכי נאצה” הוציאו האחים גומז את הפנזין “נקרופיליה לנוער”, עיתון בהפקה עצמית שהתחיל שינוי תודעתי בסצינת הפאנק, בכך שהציג את תרבות הפאנק כמשנה סדורה מבחינה פוליטית וכן כמסורת מוזיקלית חיה ומתפתחת. “החולצות שלנו היו מצוירות בטושים, המוזיקה שלנו נוגנה במקלטים בקיבוץ, ומכיוון שהיה לנו מה להגיד מעבר למה ש'ראש1' הסכימו לפרסם במכתבים למערכת, התחלנו פנזין”, מספר גומז. “בלי יותר מדי רומנטיזציה של D.I.Y (עשה זאת בעצמך), פשוט תכלס. רצינו לכתוב על מוזיקה ועל פוליטיקה ועל דברים שלא קראנו בשום מקום אחר, אז הלכנו על זה. ככה נולד הפנזין 'נקרופיליה לנוער'. הצפנו איזה 50 עמודים בגזרי עיתון מ'על המשמר' ז"ל, הדבקנו על זה כתבות שהוקלדו על במעבד תמלילים קיוטקסט והודפסו במדפסת סיכות, ויאללה! לילה אחד הגענו לתל אביב, פרצנו לתיכון עירוני ה' יחד עם חברינו המקומיים, ושיכפלנו את הפנזין שלנו במכונת הצילום, יחד עם הפנזין שלהם, 'הכל שקרים', שהפך עם השנים גם לספר, לאתר אינטרנט ולשם דבר”.

מאז ועד היום היה גומז מעורב בהוצאת כ-50 פנזינים, וכן 100 פליירים הסברתיים בנושאים מגוונים. גומז גם כתב והפיץ פנזינים כמו “מלחמת מים”, ששילבו תובנות אישיות ומהפכניות שזורות בהיסטוריית הפאנק המקומית.

גומז, יליד ארגנטינה, הוא בן לאב שהיה בין “הנעלמים” - עשרות אלפי פעילי שמאל, מהפכנים ואנשי רוח שהחונטה הצבאית סימנה כמתנגדי משטר והעלימה בשנות השלטון הצבאי במדינה. בהתייחסו לנושא בעבר כתב גומז: “אחרי זה אתה 'מעורב במאבקי זכויות אדם' בין אם תרצה או לא”.

הוא פעיל בתנועה לזכויות בעלי חיים יותר מ-20 שנה, עיסוק שהחל בו כחלק מהחיבור לפאנק. הוא לא היה יוצא דופן במובן הזה, שכן בשנות ה-90 המוקדמות פעילים רבים בתנועה לזכויות בעלי החיים הגיעו לנושא כמוהו דרך האזנה ללהקות פאנק שעסקו בכך, בהן "Conflict" הבריטית, שקראה לשחרור חיות מעבדה ולהימנעות מבשר, על רקע מוזיקת אנרכו־פאנק לוחמנית והימנונית. גומז, שהיה פעיל מרכזי בארגונים כמו “אנונימוס” ו”מאבק אחד” (שמתוכו נולדה גם תנועת “אנרכיסטים נגד הגדר”), מעריך שהוא השתתף בכ-1,000 הפגנות לזכויות בעלי חיים. בנוסף הוא בילה אלפי שעות בדוכני הסברה לזכויות בעלי חיים, וממשיך לעשות זאת עד היום.

בעבר הוא שילב בין פעילות לזכויות בעלי חיים למאבקים למען אוכלוסיות אנושיות מדוכאות, אך כיום הוא מצהיר על הזדהות עם תפישה שממקמת את ניצול בעלי החיים כעוול המרכזי בעולם, וכאקטיביסט הוא עוסק בו בלבד. כמי שדבק בתזונה טבעונית זה כ-20 שנה והיה לאחד האנשים בעלי התרומה הרבה ביותר ליצירת התשתית הרעיונית לפופולריות של הטבעונות בארץ, אפשר היה לצפות שהוא יראה בפריחה הנוכחית של התופעה הישג, אחרי שנים של עבודה. אבל לדבריו, "אני לא מתחבר לשיח הזה. לא כל כך מעניין אותי טבעונות ומי מכניס מה לפה שלו, מעניין אותי סיפור המסגרת הפוליטי, מעניינת אותי העשייה להפסקת מפעל המוות המתועש. עוד מנה טבעונית בתפריט בבית קפה כזה או אחר יכולה להועיל במאבק כמו שהיא גם יכולה להזיק בגריעת פוקוס והסטת הדיון לאפיקים אנוכיים, למשל בריאותיים, שלא באמת קוראים תיגר על תפישת העולם שרואה בהומינידים נזר הבריאה ובכל שאר בעלי החיים עבדים וחומר גלם מהלך”.

ובכל זאת, את גארי יורופסקי, הכוכב של תנועת הטבעונות, גומז מכנה “מהמם”. כשהוא מתבקש להסביר מה התהליכים שהביאו למודעות הגדולה לסבל של בעלי החיים בתעשיות המזון, ולהצלחת הרצאותיו של יורופסקי בשינוי תזונתם של רבים בשנתיים האחרונות, גומז לא מצליח לספק הסבר לתופעה הייחודית לישראל. הוא מבקש להפריך הסברים שניתנולקשר של התופעה לרצון למרק את המצפון לנוכח פשעי הכיבוש, או לאכזבה מהמחאה החברתית. “ההסברים הללו כופים את האג’נדות של ההוגים שלהם, קודם כל בני אנוש, הכיבוש או הכלכלה, אחרי זה מעמדם המוסרי של בעלי החיים או שאר בבל”ת. אין לי הסבר לעניין, אך זו לא תהיה הפעם הראשונה ולא האחרונה שאי אפשר להסביר מגמה חברתית כלשהי אחרי שנה וחצי, אז אני לא מודאג”.

גומז פעיל בתקופה האחרונה ב"269", קבוצה לשחרור בעלי חיים שעוררה תהודה עם מיצגים פרובוקטיביים. היא קרויה על שם עגל שנולד אל תוך תעשיית החלב בישראל, והפך בזכות פעולות התנועה לסמל של עוולות תעשיית המזון מן החי. “כשאתה לוקח מספר של עגל אמיתי שפגשת באיזו חווה, אחד מתוך אינספור אחרים, ואתה הופך אותו לסמל, זה צעד של השבת האינדיבידואליות לאותם עבדים אומללים שאנו, כולנו, גם התנועה לשחרור בעלי חיים, נוטים לדבר עליהם במונחים סטטיסטיים, באומדנים, במיליונים. העובדה שכשנה מאוחר יותר, העגל הספציפי הזה שוחרר בידי פעילים רעולי פנים והועבד למקום מבטחים היא לא רק מעוררת השראה, אלא היא גם עדות חיה, תרתי משמע, לעוצמת הקונצפט של תנועת '269'”.

במסגרת פעולה של התנועה ב-2012 בכיכר רבין בתל אביב, גומז צרב בברזל מלובן על גופם של עשרות פעילים את המספר 269. “מיצג הצריבה עצמו לא היה פשוט בשום מובן – לא לגיסטית, לא פיזית ולא נפשית", אומר גומז. "לקחת ברזל מלובן ולדחוף אותו לתוך החזה או הזרוע של אנשים שאתה אוהב ומעריך, לשמוע את העור שלהם נחרך בהתאם ללחץ שאתה מפעיל עם היד, זה קשה, זה לא סימפטי, אם כי מי שסבלו באמת במיצג היו מי שנצרבו, אז אני חש קצת מוזר להתבכיין. בשבילי, לפחות, זה כלל הרבה הכנה מנטלית מוקדמת. אתה פשוט מתפקס על המטרה ודוחק את כל השאר החוצה באמצעות קוקטייל, נטול אלכוהול, שהוא 50 אחוז אדרנלין ו-50 אחוז אמונה חזקה”.

שירי "חזק ואמץ", הלהקה החדשה של גומז, מתוך האי־פי הראשון "לפנים משורת הדין" (שאפשר להורידו באתר בנדקאמפ), מבטאים את הרעיונות של תנועת הסטרייט אדג’, תת־תרבות בפאנק שחבריה נמנעים מעישון, שתיית אלכוהול וסמים, ולרוב גם ממוצרים מן החי. המוזיקה מאופיינת בצליל ההארדקור־פאנק האמריקאי מתחילת שנות ה-80. “ההעדפות שלי לא התעדנו עם השנים; אני עדיין אוהב דיסטורשן וצרחות ואת הזבנג וגמרנו של ההארדקור”, אומר גומז.

השירים באי־פי החדש קצרים ועצבניים, וגומז שמנגן בס גם שר־צועק לראשונה טקסטים שמבטאים ראיית עולם לא מתפשרת דרך שימוש בביטויים ושמות שירים מיליטריסטיים כמו “גאוות יחידה” ו”מלחמת השחרור”. גומז: “זה לא בהכרח קשור לצבא, אם כבר אז לתנועת השומר הצעיר שבה התחנכתי טיפה. להרבה מלהקות הסטרייט אדג' הקלאסיות יש שמות ועולם מונחים שכאילו שאובים מהוויית הרצון לעוצמה: 'Unit Pride', 'Chain of Strength', 'Uniform Choice'. הכי שיק של יחידות קרביות. קשה להאמין שבזמן שכל מיני טמבלים פיזזו פה בקולנוע דן לצלילי זבל יומרני כמו 'ז'אן קונפליקט' ו'סיאם', באותן שנים ממש, חבר'ה בני 16 בבוסטון ובסן פרנסיסקו הקימו להקות ששברו את מהירות הקול וכיסחו כל דבר שנקלע בדרכן. זו ההשראה שלנו".

גומז מספר על השפעת להקת “פאבליק דומיין” החיפאית בשנות ה-90, שחבריה השתייכו לזרם הסטרייט אדג’, ועל נוכחותה של תנועת הסטרייט אדג’ בסצינת הפאנק הישראלית בסוף שנות ה-90 ותחילת שנות ה-2000. לעומת זאת, בשנים האחרונות פחת העניין בסטרייט אדג’ בסצינת הפאנק. “יש מעט מאוד חבר'ה בקטע", מבהיר גומז, "אבל זה חלק ממגמה כללית יותר בפאנק בכל העולם המערבי. הרי בעשור האחרון, אף כי הרמה המוזיקלית בפאנק וההארדקור הישראלי הרקיעה שחקים, וגם כל מה שנוגע לכושר הארגוני של הסצינה השתפר, אני חש שמינון התכנים המחאתיים, הפוליטיים וכדומה ספג מכה אנושה”.

את הרקע לטקסטים של “חזק ואמץ”, שמביעים תיעוב לפאנקיסטים שיכורים ולבליינים שמעשנים סיגריות בברים, מסביר גומז “בפאנק - ההשפעה של הזבל הזה, בייחוד אלכוהול, היתה תמיד הרסנית: אלימות וסגירת מועדונים בישראל ובעולם. זה תמיד עיצבן אותי. אני זוכר שכשהופעתי ב'רוקסן' עם הלהקה הראשונה שלי, נתנו לנו לנגן בקושי 25 דקות, הפסיקו אותנו, ואחרי זה הסבירו לי שבזמן שלהקות מנגנות אנשים קונים פחות משקאות בבר ובגלל זה המועדון נוטה לקטוע להקות צעירות. מבחינתי זה היה ממש סמלי, ההתנגשות בין ההארדקור־פאנק ובין האלכוהול".

האם העמדות הנוקשות של הסטרייט אדג’ לא מתנגשות עם הרוח החופשית של הפאנק, והאם לא מדובר בגלגול של מוסרנות נוצרית שמרנית?

“סטרייט אדג' מעולם לא היה רשימת מכולת של חוקים, תעשה כך ואל תעשה כך. למה צריך חוקים איפה שההיגיון הפשוט ברור כל כך? מי שמוכרחים חביות אלכוהול בשביל ליהנות מלהקות שהם כביכול רוצים לראות, או סמי הזיה בשביל לרקוד לצלילי המוזיקה שהם כביכול אוהבים, מבחינתי מקומם לא בהופעות פאנק אלא מאחורי דלפקים במשרד הרישוי. בלהקה, אנחנו מתעבים בליינים ושיכורים ואנשים שמתעללים בחיות באמצעות קניית מזון מהחי, אז אנחנו שרים על זה, זהו. אין פה יותר מדי ניואנס או המשגה".

מי החברים האחרים בלהקה?

"אני לא יכול לחשוף את זהותם מסיבות משפטיות. שניהם אושיות הארדקור ותיקות. שמעת על החבר'ה שזרקו שברי בלוקים מלמעלה על מתחם פסטיבל 'עיר הבירה' וגרמו נזק של 20 אלף שקל? אז מתברר שהם גם יודעים לנגן”.

ההופעות היחידות של "חזק ואמץ" יתקיימו רק בערבים המתרימים כסף למען זכויות בעלי חיים, בדומה להכנסות מהאי־פי החדש, שייתרמו לפרויקט החקירות הסמויות של תנועת “אנונימוס". פרט לכך, הוא מוכן לחשוף עוד טפחיים מהתוכניות העתידיות של ההרכב: "בסוף פברואר יש לאיזו להקת שיכורים ששמה 'מרמרה סטרייסנד' הופעה בת"א ואנחנו מתכוונים להגיע ולהביע את דעתנו עם אגרופנים ושרשראות אופניים. ועוד מעט יוצא לנו אי־פי חדש, 'שוטים ועקרבים', שכולל שדרוג מלא קללות ל'קוק בצהריים' של 'החברים של נטאשה'".